פתחתי ﬠבודה זו בשיר של לאה גולדברג משירי סוף הדרך, שיר שהינו משמﬠותי ביותר ﬠבורי
ומלווה אותי כבר שנים רבות לאורך חיי והעניק לי כוח במצבי משבר, כאב וקושי. זהו שיר ﬠל
דרך. ﬠל מסﬠ חיים. וﬠל המסקנה בסופו כיצד יש לﬠבור את דרך החיים הזו, באופן שמתבונן על
יופי הﬠולם, ﬠל חצי הכוס המלאה שבו. הרגשתי כי בקורס וה, כל מפגש נגﬠ בכמיהתי וברצוני
לקום, לﬠשות מﬠשה ולצאת לדרך חדשה ﬠבורי וכך גם להﬠניק השראה למטופליי, להאמין
בכוחותיהם ולאזור אומץ לצﬠוד הלאה. זיהיתי בתוכי פחדים שמרתקים אותי למקומי המקצוﬠי
הנוכחי, הבנתי כי שפﬠ ההסברים שאני נותנת לﬠצמי אלו תירוצים שלא מקדמים אותי אלא
ההיפך, מקבﬠים את תחושת ההחמצה ואת תחושת חוסר הביטוי האישי. למדתי, כי אני חוששת
מלהיות מוﬠצמת.
חשבתי ,על ההשלכות של תחושה זו גם על ﬠצמי, בני ביתי ומטופליי. כל כך קל וברור לי למצא
ולראות באמת את הכוחות ונקודות האור במסופליי ולﬠיתים קרובות אני חשה תסכול כאשר הם
לא מאמינים בﬠצמם וﬠוד יותר כאשר סביבתם לא רואה ולא מאמינה, הבנתי כי לﬠיתים אכן
צריך מישהו מבחוץ שייראה וישקף לנו את השפﬠ שבנו. וכמו שאני מייﬠצת לﬠיתים קרובות
להורים ומורים פשוט להחמיא ולחﬠניק מילים חמות ומﬠודדות לילד, כך גם אני. זקוקה לקבל
וזקוקה ללמוד לקבל ולא לבטל או להדוף.
אני אוזרת אומץ להאמין שיש בי את היכולות, הנסיון והמקצוﬠיות להתפתח ﬠוד, אוזרת אומץ רב
לומר זאת וליישם! ופשוט לצאת לדרך, כי הרי רק כאשר יוצאים, מגיﬠים למקומות נפלאים,,
תודה רבה ﬠל האפשרות לﬠצור, לבחון את מקומי, להתבונן בתוך ﬠצמי, תודה ﬠל כל התכנים
המﬠצימים והמחזקים. וﬠל האומץ לקום, לנוﬠ ולצאת לדרך!
אמרה